אלו היו שנות 1950-1953, מנהיגי ישראל דאז נחלקו לשניים – חלק בעד תמיכה בדרום קוריאה (נתמכה ע"י ארה"ב) וחלק בצפון קוריאה (נתמכה ע"י רוסיה). מה עושה מדינה כה צעירה שצריכה נואשות את תמיכת מעצמות העולם, וצעד פוליטי שגוי אחד עשוי להטות את הכף?
תקציר קטעי ההחלטות ההיסטוריות (מתוך הכתבה המלאה בלינק מטה):
"ב-2 ביולי 1950 התקבצו שרי הממשלה לישיבה במעונו הרשמי של הנשיא חיים וייצמן ברחובות..הנושא העיקרי בישיבה היה המבוך הקוריאני והציפיה האמריקאית להודעת תמיכה. שר החוץ משה שרת דיווח כי לדברי פקידים אמריקאים בכירים בבית הלבן שוררת "אכזבה והתמרמרות על שתיקתנו". הוא סיפר כי דיפלומטים ישראלים בניו-יורק ובוושינגטון הזהירו במברקים ששיגרו ארצה כי העדר תמיכה ישראלית ברורה בהחלטת האו"ם "יזיק למעמדנו המוסרי באו"ם וכלפי כמה מדינות, בייחוד כלפי ארצות הברית, שהיחסים אתה מהווים בעיה מיוחדת"…
מסביב לשולחן התעורר ויכוח, בעיקר על רקע החשש מעימות עם ברית המועצות, שעלול לפגוע ביהודים ברוסיה ובמדינות שבשליטתה במזרח אירופה. אבל ראש הממשלה דוד בן גוריון העדיף להפר את השתיקה הישראלית. "אנחנו נמצאים במצב קשה, אבל כל העולם נמצא במצב קשה. האינסטינקט הראשון הוא להתחמק עד כמה שאפשר" אמר לשרים. "אבל אם מתעמקים קצת יותר בעניין – אזי ההתחמקות איננה התחמקות אלא נקיטת עמדה. לכן יש לקבל עמדה ביודעין"."
ניתן לראות את קרע הדעות באותה תקופה גם על ידי הכותרות בעיתונים השונים שנפוצו בזמנו "מעריב", "קול העם" ו"על המשמר" שהביעו תמיכתם לכאן ולכאן.
[…] ישראל במלחמת קוריאה […]